סמגלוטייד היא תרופה המשמשת לטיפול בחולי סוכרת סוג 2 (T2D) ותורמת להורדת ערכי הגלוקוז. כמו כן, קיימות הוכחות לכך שהטיפול מוביל ליתרונות קרדיווסקולריים. בנוסף לאלו, יתכן ולטיפול עם סמגלוטייד ישנה גם השפעה מגינה מבחינה כלייתית.
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'Cardiovascular diabetology', החוקרים ערכו אנליזה פוסט-הוק על חולי T2D בעלי סיכון קרדיווסקולרי גבוה. במסגרת המחקר החוקרים בדקו את הקשר בין אירועים קרדיווסקולריים חמורים (MACE) ונתונים כלייתיים בבסיס המחקר, וכן האם השפעת הטיפול עם סמגלוטייד על הסיכון ל-MACE תלויה בפרמטרים כלייתיים.
לצורך כך, החוקרים אספו את נתוניהם של המשתתפים מהמחקרים SUSTAIN 6 ו-PIONEER 6, אשר טופלו עם סמגלוטייד או אינבו, וסיווגו אותם לפי התפקוד הכלייתי בבסיס המחקר (קצב סינון גלומרולרי משוער [eGFR] < 45 ו- ≥ 45-<60 לעומת ≥ 60 מיליליטר/דקה/1.73 מטר רבוע) או פגיעה כלייתית (יחס אלבומין: קריאטינין בשתן [UACR] ≥ 30-≤300 ו- > 300 לעומת < 30 מיליגרם/גרם).
הסיכון היחסי להיארעות ה-MACE הראשון, על סמך הנתונים הכלייתיים בבסיס, הוערך באמצעות מודל הסיכונים הפרופורציונליים של קוקס. אותו המודל, עם תקנון לשקלול הסתברות הפוכה ו-quadratic spline regression, שימשו את החוקרים על מנת להעריך את השפעת הטיפול עם סמגלוטייד על הסיכון ועל שיעור ה-MACE הראשון על פני תתי-הקבוצות. כמו כן, החוקרים העריכו את השפעות הטיפול עם סמגלוטייד על ההמוגלובין המסוכרר (HbA1c), משקל הגוף (BW), ותופעות לוואי חמורות (SAEs: serious adverse events) על פני תתי-הקבוצות.
מתוצאות החוקרים עולה כי ללא תלות בטיפול, משתתפים עם תפקוד כלייתי מופחת (eGFR ≥ 45-<60 ו- < 45 מיליליטר/דקה/ 1.73 מטר רבוע: יחס הסיכונים [רווח בר-סמך של 95%]; 1.36 [1.04;1.76], 1.52 [1.15;1.99] ועם אלבומינוריה מוגברת (UACR ≥ 30-≤300 ו-> 300 מיליגרם/גרם: 1.53 [1.14;2.04] ו-2.52 [1.84;3.42]) היו בעלי סיכון גבוה יותר ל-MACE, לעומת אלו ללא נתונים אלו.
עוד נמצא כי הטיפול עם סמגלוטייד הפחית באופן עקבי את הסיכון ל-MACE לעומת אינבו בכל תתי-קבוצות ה-eGFR וה-UACRי(interaction p value [pINT] > 0.05). סמגלוטייד הובילה להפחתה בערך ה- HbA1c ללא קשר ל-eGFR או ל-UACR בבסיס (pINT>0.05); ההפחתה ב-BW הושפעה על ידי ה-eGFR בבסיס (pINT<0.001), אך היא לא הושפעה מה-UACRי(pINT>0.05). בנוסף, נמצא כי יותר משתתפים מתתי-הקבוצות של ערכי ה-eGFR הנמוכים יותר או ערכי ה-UACR הגבוהים יותר חוו SAEs, לעומת המשתתפים מקבוצות ההתייחסות; מספר ה-SAEs היה דומה בין זרועות הטיפול עם סמגלוטייד ובין אינבו בכל תתי-הקבוצות.
לסיכום, ממצאי החוקרים מצביעים על כך שהסיכון ל-MACE היה גדול יותר במשתתפים עם פגיעה כלייתית לעומת מטופלים ללא פגיעה זו. הטיפול עם סמגלוטייד הוביל להפחתה עקבית של הסיכון ל-MACE על פני תתי-קבוצות ה-eGFR וה-UACR. החוקרים מציינים כי נתונים אלו מצביעים על כך שבחולי T2D הנמצאים בסיכון קרדיווסקולרי גבוה, הטיפול עם סמגלוטייד מספק יתרונות קרדיווסקולריים על פני קשת רחבה של תפקודים כלייתיים, כולל במצבים של הפרעה כלייתית.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
