מכתבה של הרופאה מאחד מחדרי המיון בארץ, כפי שפורסם בטור של רביב דרוקר בעיתון הארץ, בהמשך למאמרו של ד"ר איתן חי־עם, הוא עדות למצבה הקשה של מערכת הבריאות בישראל. אנו מפרסמים את המכתב כלשונו:
עוד בעניין דומה
"4 לפנות בוקר במיון. עכשיו זו הממלכה שלי, ושל עוד 40 ומשהו חולים שאין להם מזל. הם באים אלי כדי שאתן להם את הטיפול שהם ראו בסדרות הטלוויזיה האמריקאיות. במקום זה הם שוכבים חסרי אונים וממתינים שעות ארוכות עד שיגיע אליהם רופא מיואש עם עיניים אדומות ולב מרוקן. מושפלים במסדרונות ברגעים הכי קשים שלהם. מתרוצצת בין המיטות עם תרשימי האק"ג שמצטברים והקרדיולוג התורן. אני אומרת לו שארבעת החולים האלו חייבים מיטות בטיפול נמרץ. יש לי מיטה אחת פנויה הוא אומר, בקושי. כל חולה קשה אחר יצטרך לחכות פה במיון, או להגיע לפנימית במקרה הטוב.
"זה בדיוק מה שקרה לאדון איקס בבוקר (במכתב המקורי מופיע שמו וגילו, ר"ד). הוא לא הרגיש טוב, אבל שכב במיטה שלו בשקט במשך שעות בלי לצעוק. הבנות שלו לא זזות ממנו לשנייה, ממתינות בלי לומר מילה. זהו חוק ידוע במיון, שהחולים הקשים באמת לא צועקים. בדיקות המעבדה הראו שעבר אירוע לבבי. הקרדיולוג החליט שלא לאשפז בטיפול נמרץ, יש מיטה אחת פנויה בלבד, הם שומרים אותה לחולה יותר קשה שיגיע. האדון החביב והנינוח עלה בהתחלה לפנימית. אני לא חושבת שהוא אפילו ידע שלפי כל ההנחיות בעולם הרפואה הוא צריך ללכת לטיפול נמרץ. שם בפנימית הידרדר מצבו. אדון איקס נפטר באותו הערב. כמה אני מקווה שלא ידע שהמדינה שלו בגדה בו ביום האחרון בחייו".